Idit

עוד שנה עברה והגעגועים לא נפסקים.
ימים יותר קשים וימים יותר קלים. הרצון לשלוח אימייל כמו פעם, לצרף תמונה של הילדים, להתקשר ולספר; הדברים הקטנים שנראים אולי קטנים, אבל הם לא.
זה כואב, זה כואב בבטן, המציאות הזו שזה נגמר, וזהו – אי אפשר. אי אפשר היום וגם אי אפשר יהיה מחר. ההתמודדות היומיומית הזו עם הכאב שלא עובר.
והזכרונות – הזכרונות הכל כך טובים של החיוך הבלתי נדלה, והחום, והתמיכה, והאוזן הקשבת, והעזרה התמידית, והחיבוק האבהי, והעיניים האופטימיות – הזכרונות שכל שנה הם יותר מתרחקים, אבל בלב, הם עדיין כל כך חזקים.
אני מדברת איתך ועם אמא, מסתכלת למעלה אל השמיים, ומדברת איתכם. אני מספרת ומשתפת ומנסה לדמיין מה הייתם אומרים.
הילדים שואלים שאלות והתשובות לא קלות, אני מנסה להסביר, כשבעצם אפילו לי עצמי אין את כל התשובות; הם עוזרים ומנסים ליצור לעצמם מציאות והסברים שקצת יותר קל לקבל.
הם שואלים אם ראית אותם כשהם היו תינוקות, אני עונה שכן אבל אמא שלי לא; הם שואלים עד כמה אהבת – ואני עונה שהכי בעולם. הם שואלים בן כמה היית ולמה אמא שלי הלכה לשמיים בגיל יותר צעיר מאבא שלי.
הם שואלים אם אני מתגעגעת אליכם ואני עונה שכל כך המון. ואז הם אומרים שגם הם מתגעגעים ומסתכלים לשמיים ומנסים לחפש אתכם, ואם לא מוצאים – הם מסתכלים על התמונות שבקיר.
אבא ואמא – אני כל כך מתגעגעת וכל כך אוהבת. רון וליהי הכינו ציורים מקסימים וכתבו שגם הם אוהבים ומתגעגעים.
תשמרו עלינו מלמעלה.

11997030_10153300527369143_339432291_n

כמו נחש משיל נשל

את יעל אדליסט הכרתי במסגרת יום הרצאות על מדיה חברתית לעסקים ישראלים שהעבירה המשלחת הכלכלית לעסקים ישראלים בארה"ב. העברתי הרצאה על מדיה חברתית ויעל היתה בקהל. נוצר בינינו דיאלוג שבסופו באתי לבקר אותה במשרדה והשאר היסטוריה. יעל ואמה רוני רבל מייבאות מותגים מישראל, צרפת, יפן ואירופה לארה"ב, קהל היעד הוא נשים מעל גיל 40 והסגנון והאיכות מאד גבוהים. המותגים השונים מרכיבים מלתחה מאד אקלקטית – מפלאס רחב ואמנותי, דרך בוהו שיק דק וגבעולי, ועד יצירות אמנות יפניות שאין שני להן. ההכרות עם יעל שינתה את חיי, בזמן בו כמהתי לשינוי.
היום בו הכרתי את יעל באותו יום הרצאות היה יום או יומיים אחרי ששבתי מישראל, אחרי שאיבדתי את אבא. הייתי במקביל בשיאו של תהליך האבל על אמא, בתחילת האבל על אבא ובאמצע הדרך לבנות את עצמי מחדש, ללא הורים.
במשך השנה האחרונה ראיתי את יעל מקימה סביבה קהילה של בעלות חנויות בגדים. טרייד שעובר אבולוציה בימים אלו. ראיתי אותה הופכת למנהיגה מלאת השראה לנשים שבחרו כל אחת מסיבותיה, לקום ולעזוב קריירה, ולפתוח חנות בגדים לנשים מבוגרות. היכולת של יעל לבנות את אותה קהילה עמדה על עקרון אחד שהשפיע עלי עד מאד בצורה עקיפה ועמוקה, והוא דו שיח שפתחה עם מנהלות החנויות על הקשיים האמיתיים של החיים, על היכולת של אשה לעמוד על שלה, להתלבש כהצהרה, כאופי, ולשמוח להיות יפה ובולטת. הדיאלוג השבועי שלי עם יעל, ההמצאות בshowroom שם כל בגדי העונה הבאה מוצגים, ההסנפה הבלתי פוסקת של בד, הדפס, סגנון, אישיות, הגיעו בזמן שכן אחד הדברים שכל כך חיפשתי באותו תהליך של בניה עצמית מהריסות האובדן של אבא ואמא, הוא ביטוי עצמי. ומצאתי חלק גדול ממנו אצל יעל דווקא בגלל ההתעקשות שלה שלא להתחנף להתנצל ולהתרצות, לא כאדם ולא כמותג. לא בדיבור ולא בלבוש.
שלוש שנים עד שפתחתי את הדברים של אמא, שאגרתי ושמרתי, ולהתחיל למיין.
שלוש שנים הכל היה שמור במחסן בעיקול כביש 3 במעמקי ג׳רזי.
טמון היטב בחדר 674 בקומה השניה של סטורג׳, בקופסאות וארגזי קרטון שם שמורים צעיפים ובגדים, קלטות וידאו, השולחן של סבתא והספה עליה נפטרה אמא.
IMG_0019
אני זוכרת ששלושה חודשים אחרי שאמא נפטרה לקחה אותי ג׳קלין אל הדירה של אמא בגבעתיים, ברחוב המעיין. זה היה שבוע לפני החזרה המתוכננת לארה״ב. צריך היה לפנות את הדירה לשוכרים החדשים של הדירה. לא רציתי לפנות את הדירה. רציתי שדברים יישארו כפי שהם. גם אם גופה של אמא לא שם. היא היתה שם. ומאנתי לתת לה ללכת. ואותה חוויה של פינוי חפצים, גזירת נעליים, מיון. הכל הרגיש כמו אונס ברוטלי עבורי. כי אמא שמרה כל כך הרבה, וכל כך הרבה היה צריך לזרוק. ועם כל שקית שנאספה מן הארון ומוינה ונזרקה, הכאב של הפרידה היה כואב יותר. אמא היתה אספנית, אוגרת וכך גם אני. מצאנו בין שאר הדברים:
את שואב האבק משנות השישים, גלגלת כזו בבית פלסטיק אדום שאוספת לכלוך מרצפה ושטיח.
אמא שמרה את מעבד המזון ששנאה עד עצם וקנתה עם אבא בהנחה לפני 40 שנה מדני ואורה.
אוסף עצום : שלוש שקיות זבל מלאות בבקבוקי בושם ריקים.
2 שקיות זבל ענקיות מלאות בסבונים ממלונות בחו״ל.
ותמונות של משפחה שהיתה ואיננה ואני מעולם לא ראיתי או פגשתי.
ובגדים. המון המון בגדים. שמורים בשקיות נילון, מקופלים היטב.
בשבוע שלפני מותה מיינו את הבגדים לקראת הקיץ, שיהיה לה נוח. ידעתי שאין טעם. גם היא בטח ידעה. אבל עשינו זאת יחד, כחיזוק הדדי וכושל.
IMG_0023
כשהבטתי עכשיו בסטורג', הרגשתי בפעם הראשונה מזה 3 שנים, שמכמה ארגזים הרגשתי אני יכולה להפטר. וקראל ואני לקחנו הביתה את ארגזי הבגדים התקליטים והדיסקים. וכמובן ספרים של סמדר שחר וגלילה רון פדר עמית. והספר שהפך לתנ"ך נעורי.
IMG_0024עברתי על הבגדים. נעלי הבית שלה ששמרתי. חליפת ספורט אדידס בשחור וצהוב משנות השמונים מקופלת ומגוהצת כאילו נקנתה אתמול .
השמלה האדומה שלבשה לחתונה של אבי ובלוריה אי שם בשנות השמונים. בתמונה שגיליתי בזמן השבעה, ובה ראיתי את אמא בפעם הראשונה, כאשה. אשה יפה ומחוזרת.
חולצות עם רקמה, חולצות משנות ה70 שמורות כאילו נקנו היום.
כותונת לילה מטריקו. כותונת לילה קצת יותר יפה.
ואת כל אלו הוצאתי מהקופסאות וסידרתי בשורות שורות על המיטה. ולצידן שלפתי מן הארון שלי את הבגדים היחידים של אמא ששמרתי איתי כל הזמן מהיום הראשון, איתי בארון:
צעיפים וכל בגדי הסרטן, בגדים רכים מכותנה קלה שלא יכאיבו לגוף, כאלו שלבשה וכאלו שלא הספיקה ללבוש. כל אלו שיקיריהם נרמסו תחת סרטן, אם שרדו ואם לא, יודעים ומכירים את אותם בגדים רכים וקלים שהחולה מבקש ללבוש במקום בגדיו הרגילים. שלא יכאיבו לעור. ואת כובע הצמר שחבשה בזמן הכימו בחורף.
ומכל הבגדים שמרתי את בגדי הסרטן, גם כי אני יצור של נוחות ואוהבת את אותן חולצות טריקו של swear וHanes גם כי רציתי ללבוש את אמא כמו שזכרתי אותה הכי חזק, קרובה אלי, על גופי. והנה כעת אני מביטה בהם בארון וחוששת ללבוש אותם עד מאד. ולמה אותם דווקא שמרתי? להזכיר את אבא ואמא חולים? הרי את אמא שלי אני רוצה לזכור בנשיותה וייחודה.

FullSizeRender(1)

אני כבר לא אן מגרין גייבלס. את אמא ואבא אני לא רוצה לזכור דרך הסרטן, אלא דרך אהבת החיים.

היו שלום חולצות טריקו.

IMG_0020

ענת

ענת היא אשתו של יוחי, בן דודי מצד אמא. ענת, כמוני, איבדה גם את אביה וגם את אמה, בפרק זמן קצר, ולפני שמלאו לה 35. את התמונה הזו היא שמה בפייסבוק לפני קצת פחות מחודש. ב18 ליולי, שזה שלושה ימים אחרי יום ההולדת של אבא. ואני חשבתי שהתמונה הזו מאגדת בתוכה את אותו רגש צרוף של אנשים שאיבדו את יקיריהם. רציתי לכתוב "שאיבדו את יקיריהם בטרם עת" אבל אני לא מכירה זמן נכון למות בו, ואני לא מכירה אנשים שאומרים "טוב, מיצינו, מבחינתי את/ה יכולה למות עכשיו" ולכן הביטוי "הלך בטרם עת" הוא מהמגוחכים ששמעתי. התמונה הזו היא בברור ובבהירות, אותו רגש אחד שאת שמו אינני מכירה, שמאגד בתוכו געגוע, כעס, אהבה ועוצמה נפשית. השרשרת שלצווארה של ענת, עוטפת בחיבוק אבהי אוהב את אצבעותיה. "הטבעת היא טבעת הנשואין של אמא שלי" סיפרה לי ענת כשביקשתי להשתמש בתמונה. והגאווה בקולה הידהדה בבטני.

ענת

וענת כתבה:

"היום בבוקר חשבתי, אם הייתם בחיים בטח היינו חוגגים לך יום הולדת והיינו כבר אחרי ההתלבטויות איפה, חשבתי איזה עוגה הייתי מכינה לך, היה לי ברור שהייתי עושה לך את הצבי שכ"כ מאפיין אותך.
הגעגועים רק גוברים ואתה חסר יותר ויותר. 
מזל טוב אבא יקר ליום הולדת 77"

אני לא קרובה לענת מספיק, אבל בכל פוסט וכל מילה שלה בפייסבוק אני מזדהה. יש שריטה משותפת לאנשים שעברו חויה מטלטלת שכזו, ואנו מזהים אותה בינינו. הלחלוחית מקועקעת בזויתה של עין שכל השתקפותה היא הרצון לחיות. הרצון לבלוע את החיים.

Digging the Grave, In the Living Years

אני חושבת על המוות ועל אבא ועל הריחוק שהיה בינינו. ביני לבינו. לצערי. בשבועות האחרונים לחייו.

כי תמיד היינו מאד קרובים. בשיחות טלפון לא היה לו כוח לחפירות שלי :), ("צ'ופקי היי מה נשמע את בבית יופי טוב אני לא אפריע לך נדבר מחר ביי"). אבל כשהיה בא לבקר או כשהייתי מבקרת אני, היינו הולכים לפאב השכונתי ויושבים לשיחות על נדל"ן וחיים וזוגיות, המשבר במגדל, בהראל, חברים, אמא, וג'ו קוקר. אבל דווקא בשעה הקשה, הוא ואני פסקנו. אני מניחה שחלק מזה טמון בעובדה שאם היתה עוברת בינינו שיחה כנה היא היתה נשמעת משהו כזה: ׳אני הולך למות, אוטוטו, כל חלומותי לגמוע את אירופה עם סופי התרסקו והתנפצו, חיי נסתיימו ואני כולי סובל וכואב. לא אוכל יותר, לא אזיין יותר, לא אפלרטט יותר. אני נסעד על ידיכם ומרגיש מושפל, איך אני הופך לזקן סיעודי מגבר צעיר כי את יודעת שבראש אני עדיין הולל תאב חיים בן 25׳. ואני הייתי נקרעת מבכי וצועקת ׳אני אוהבת אותך! אל תעזוב אותי! אני רוצה להשאר להיות הבת שלך! וזה מפחיד אותי לראות אותך כך כשלד מסורס וחסר אונים זה לא אבא שלי לא יכול להיות שהסיוט הזה קורה לי ולך׳. ממש כמו טקסט של חנוך לוין. ואולי באופן מעודן יותר דווקא כן אמרנו את הדברים הללו. אני הייתי פולטת ׳קוסאמק על המחלה הזו׳ והוא היה מתיישב על המיטה מותש מהמחלה, בוכה ואומר ׳למה זה מגיע לי?!׳ וגם ׳אני מצטער שאני עושה לך את זה שוב׳. וזו השיחה הכנה העמוקה היחידה שהיתה בינינו. למה? אולי כי לפעמים קשה להיות ברגע עצמו, בטח כשהוא כל כך "בפרצוף". יותר נוח להתנתק. אני מאמינה שהוא היה מסתכל עלי ורואה את המוות: ׳יתומה פעמיים!׳ כפי שהכריזה עלי אלאונורה לב, כשפתחתי לה את דלת הכניסה לבית, וזאת למרות שאני עצמי אינני רואה עצמי כיתומה. לא במובן של אוליבר טוויסט לפחות. כמו שאמר מייק, לא פאטון:

I know that I'm a prisoner
To all my father held so dear
I know that I'm a hostage
To all his hopes and fears
I just wish I could have told him in the living years

So we open up a quarrel
Between the present and the past
We only sacrifice the future
It's the bitterness that lasts

I wasn't there that morning
When my Father passed away
I didn't get to tell him
All the things I had to say

I think I caught his spirit
Later that same year
I'm sure I heard his echo
In my baby's new born tears
I just wish I could have told him in the living years

אז דווקא הייתי שם בבית, בחדר, כשאבא ואמא נפטרו.
שמעתי את הנשימה האחרונה.
ראיתי את המבט בעיניים, מתנצל.
וזה ממש לא עזר להגיד כל מה שהיה ויש לי להגיד. להיפך. עוצמת הרגע רק מסרסרת יותר. חוסר היכולת לעכל ולהבין את המצב למרות שהיה לפני פעמיים באופן load and clear. אי אפשר. כי כל מילת פרידה רק מדגישה את העובדה הנוראית שזוהי הפרידה במובן הכי קיצוני של המילה, את הסוף הכי סופי שיש. ומי בכלל יכול או רוצה, להגיד, להרגיש, להודות ב, להבין סוף?
בזמנו, אופיר כתב לי, שברגע שהמוות מבקר אדם, הוא הופך קבוע בחייו. איך אפשר בכלל להבין? קשה לי להסביר את ההרגשה שהיתה בבית של אבא בזמן שהשעון תקתק. יושבים בחדר עם אוירה של doom. יושבים אנשים בסלון, עוגיות, קפה, בריכה נשקפת מהחלון, זר ליליות ענק משתחווה ברקע. Black hole sun שכזה. שקט. מעוות. שקשוק כוסות בצלוחיות. שיחה. אבא חוזר ונעלם מהכרה. זמזום של זבובים מטגנים במלכודת. הגבר והאיש שאין כמוהו, הוא עכשיו זקן נסעד פעור פה וחלול עיניים. זה טווין פיקס "על סטרואידים". לא ייתכן שאלו החיים שלי באמת. ולא מדובר על שעות של תחושות התחכחות עם מוות. מדובר על שבועות. הרי זה מצב הזוי פסיכי מטורף ולא נתפס. מי בכלל יכול להתמודד עם דבר כזה מבלי להשתגע? אדון מוות, גם אם אינו נראה, הוא שם נוכח שם במלואו יותר מכל אחד מאיתנו. שותה איתנו עוד קפה ואוכל עוד עוגיה. תלך כבר!! אורח בלתי רצוי שממאן ללכת. בא לי לקום ולצרוח עליו כמו לורה פאלמר על קופר ׳תלך כבר מכאן!!!׳ וכאילו בשקט של הכל שמעתי – אפילו יותר חזק – את צרחות השגעון שלי, את הסבל והבכי של כולנו. אבל מה שעשיתי בעצם, בסוג של אגואיזם, הוא להתעלם, לסגור את העיניים ואת האיזור הנכון במוח, ולתפעל. לארגן. להביא. למצוא. ללכת. לבוא. וגם אחר כך כשאבא עזב. להתחבא במטבח בשבעה ולארגן אוכל שתיה כלים.
אל תאמינו לפסיכולוגים – הדחקה הוא ה-כלי הטוב ביותר.
TP222Imperfect
החיים שלנו, הם של לחיות בעוצמה ולהרגיש את המוות. הקלישאה הגדולה נכונה- מוות וחיים יד ביד. בוכה ונקרעת ולא מאמינה, רואה את הכיעור והמוות בכל פינה, ותוך כדי מרגישה את יופי החיים ועוצמת החיים ורוצה עוד. כוס שמפניה תוך כדי שאני מדממת מהבטן והפה.
כמו שאמר מייק, כן פאטון
Isn't that what it's about
It's about
To remind us we're alive
To remind us we're not blind
In that big
black
hole

היום יומולדת

את יום ההולדת אמא תמיד היתה חוגגת לי בה' באייר, התאריך העיברי. זה תמיד היה לה חשוב. גם כשגדלתי היתה מתקשרת לאחל מזל טוב בה' באייר. התאריך הלועזי פחות היה חשוב לה. אולי כי זה תאריך חגיגי שכזה, של יום העצמאות, והיא היתה מבסוטית שהצליחה לתאם delivery של בייבי בתאריך כחול לבן. בערב יום העצמאות היינו עומדות בחלון. בילדותי בשכונת מח"ל ובנערותי בחלון הצופה לצפון גבעתיים, מביטות בזיקוקים. לי זה אף פעם לא שינה. העיקר שיש מסיבה ומתנות. ולה זו היתה חגיגה משפחתית. וביום למחרת היתה מגיעה משפחה לארוחה וחגיגה. היינו פותחים את השלחן בסלון, אמא היתה שמה את המפה הלבנה עם הדפס הפרחים. הטלויזיה על הערוץ היחידי שיש (מלבד כבלים לא חוקיים) משדרת משדרי יום העצמאות. דודה שלי היתה מכינה עוגת שוקולד עם ציפוי קרם לבן. ורק המספר היה משתנה. עולם אחר.

וכמה הייתי נותנת בשביל להיות שוב באותו רגע. נשענת על חלון. ילדה בשמלה ורודה. ואמא ליידי. ערב. רוח ישראלית קרירה. בחוץ חשוך ורק אורות הבתים דולקים. אור צהוב כזה. צהוב דהוי כזה שהיום מכירים מפילטר של אינסטגרם. ושירים בעברית והגשש וסרטי בורקס לעוסים. זאב רווח עם מיליון ביצים בפה. ופתאם הגעגועים כמו סאדיסטית רבת עוצמה, עולה בי שוב, מלקה בי בשוט זכרונות, אוזקת אותי וקושרת אותי בחבלי תמונות. חונקת אותי ברגשות של אובדן. ואני? אני רוצה להיות קשורה. אני מחפשת לכאוב. אין לי מקום אחר מלבד להיות שפחה חרופה לאותו כאב נוסטלגי של משהו שהיה ואיננו. ברחתי כל ילדותי ונעורי בראש, לא רציתי להיות עם אמא, לא רציתי להיות בגבעתיים, לא רציתי להיות בארץ. והיום נופים ארצישראלים דהויים של שכונות מצוקה רעועות בדרום תל אביב הם משאת נפשי. ואותו סאדיסטית פנימית גוברת. רק תכי אותי עוד ועוד שהכאב הזה כבר יצא ממני. וזה לא משנה כמה אני מדממת אותו, הוא לא נגמר.

והיום אין מי שיזכור את התאריך, ויותר מאשר להיות תאריך יומולדת עברי, היום הופך ליום זכרון למי שאיננה עוד בחיי. אמא שלי שהייתי כל העולם בשבילה. דודה שלי שהיתה מכינה את העוגה מדי שנה, היחידה שזוכרת ושולחת לי טקסט מדי שנה. ופתאם בא לי יום הולדת ביום העצמאות. אבא פעם אמר לי "הגוף שלי בן 65 אבל אני בפנים בן 25". והבנתי. אבל לא הבנתי באמת. את הכלא הזה. גם אני בפנים עדיין בת 14. מחר אני בת 39 אבל אני בת 14. הסאדיסטית הפנימית הקשתה את עורי מהלקאה, העבירה קמטי דמעות וזרקה את הברק מעייני, ואני עדיין בת 14, מחפשת את העולם האבוד.

מדברים תמיד על איך המת עובר בין עולמות. והאמת שאני לא בטוחה מי עובר בין עולמות – אנחנו או המת. אני היום בעולם אחר, הבנתי את זה. עולם בלי אבא ואמא שלי ודברים פשוט לא אותו דבר. הילדים משמחים אותי, מוזיקה ואמנות ממלאים אותי, אני רצה אחרי טרוור דאן ומייק פאטון כמו תמיד, אבל זה פשוט לא אותו עולם של פעם. הוא אחר. הוא מרגיש אחרת, הצבעים אחרים. מישהו הנמיך לי את הווליום. שום דבר לא ישוב למקומו.

 

 

 

מורפיום

"היי יפתי"
"היי אבא מה נשמע"
הוא בקול צרוד, חלש, משתדל להיות מתוק ואבהי "בסדר צ'ופקי הילדים ישנים?"
"כן" צועדת במרץ בנוה יהושוע בואך הירדן "מה שלומך?"
"בסדר" עונה עדיין בקולו המתמתק הילדותי הצרוד ואני רואה את אבא של פעם בעיני רוחי עם לחיים מלאות וזקן של מלח רוסי שיכור ואף אדום גם כן ועיניים ירוקות בורקות גאונות וחיים.
אבא שלי ידע להגיד לך איפה להשקיע את הכסף ויש לו ריח לנדל"ן וראש לחשבון פשוט, יש לו זכרון צלומי מטורף והוא יספר לך את ההיסטוריה של כל עם כל מנהיג – פעם ישבתי איתו עם בריטניקה לנוער כחולה כשהייתי בת 14 ועברתי ערך ערך במנהיגים והוא ידע את כולם להגיד תאריכי לידה, ומה עשו ועל מה השפיעו = א עד ת. הוא יודע היסטוריה על פרטיה ומקפיד לקרוא כל ספר שיוצא בשפת מקור. על ההפיכות באפריקה, על שלטון ירוזלסקי, הוא יספר לך על האי הנחבא ביותר באיטליה ועל שוק הדגים ואיך ראה שם אשה יפה, כמה יפה, מאמא מיה, יספוק כפיים ויישך את שפתו התחתונה ויספר על הדגים ועל מסעדה שבה אכל ואיזה נהדר היה התפריט הפשוט על המפה המשובצת וכמה מישלן זה הונאה אחת גדולה.. רק תגיד שם של עיר והוא ידע לספר עליה, הכל עליה.
"אני אוהבת אותך אבא" אני אומרת אוחזת בטלפון ונזכרת איך היום ישבתי לידו, קליפה ריקה ומנושלת שהיתה פעם איש שמח וצוהל ושיכור וחכם שחי חי חי , "תראי איך אני נראה כמו מוזלמן" וחיכחתי את גב ידו הלבנה עם כתמי שמש, לבנה צהובה בגלל הכבד, לבנה חיוורת מהמחלה, קרה, מיוזעת, לחה. וחיכחתי אותה בלחי שלי. והוא הסתכל בעיני והרגשתי שהנשמה שלו מדברת עם שלי מבעד לשפה מבעד לשפתיים מבעד לגוף מבעד לתרופות מבעד לדמעות ועיניו לפתע קצת הופתעו מהלחלוחית שהופיעה בעיני ואז חייכו ולא אמרו דבר. ואחרי דקה אמר לדפי – "זו הבת שלי" כך אמר לה כדי שתדע ותכיר והיא מחייכת וצוחקת ועצובה מאד באותה עת. ואבא מדבר מבעד הסמים ואומר "זו הבת שלי, היא דומה לך" הוא אומר, ודפי מופתעת קצת ואומרת "לי?!" ואבא אומר כן היא דומה לך. ואנחנו צוחקים ומעבירים הלאה נושאים כבדים של טשטוש סמים כבד, של אובדן באמצע החדר, של מערכות יחסים מורכבות, קבלה עצמית, המשכיות. ואני בפעם הראשונה מתאפקת שלא לתת לדמעות לפרוץ והוא מבעד לתרופות קולט  מבעד לפנים הרזות החלולות הפה שזז בעווית הסימום הכללי,  העיניים קוראות מרגישות ואני רואה דאגה אבהית פורצת לעטוף את הכאב הזה שלי שעד כה נראה היה שלא היה לו בכלל קיום. העיינים הירוקות המנוקדות זזות בתזזיתיות הנה הנה הנה לפה לשם קוראות את המצב והוא מלטף אותי ובלי קול לוחש לי "אני אוהב אותך צ'ופקי" ואני מהנהנת ומנשקת את גב ידו הקרה.
"אז לילה טוב אבא" אני אומרת לטלפון ורוצה לסגור
"ביי" הוא אומר
ואני שומעת אותו ממשיך לדבר ומקרבת את הפלאפון לאזני "…גחלךלגחכע בית ספר?" אני שומעת
"מה? לא הבנתי אבא"
"ךלגמגצ  כחיחל עגכחיע גכ  בית ספר?" הוא שואל שוב
ואני שוב לא מבינה ושוב שואלת ושוב המורפיום עונה ואני לא מצליחה להבין "אני לא מבינה אבא מה אתה אומר" והוא חוזר "גךלחכלחיג גכלעיחליכחיחלחכ ךלחכעלחכמ" ואני חושבת לדקה ואומרת "כן הילדים ישנים ואני יוצאת לרוץ. אבוא מחר אחרי הביופסיה" ושוב… ושוב אני בדיאלוג עם המורפיום, מתעקשת להבין מה אבא אומר מבעד לפילטרים של כדורים של מתכות של סלילי טכנולוגיה. איפה אבא שלי?

געגוע קעקוע

תהליך האבל שעברתי עם אמא הוא ההפך הגמור לתהליך שאני עוברת עם אבא.

בעוד שעם אמא התפרקתי לחלוטין, ולקחו לי למעלה מ12 חודשים לעמוד, אני חושבת שעל אבא עוד לא הגעתי ממש להתאבל. אני מתקתקת. רצה קדימה. ממלא צ'קליסט. הולכת לפי משימות. אין זמן לעצור. אין זמן, אין טעם. יש הרבה להשיג. אבל? יהיה בסדר. מבחינתי הוא עדיין בארץ. מתרוצץ, מקשקש, מבשל, מביך את כולנו בצורה מחממת לב. בקיץ 2013 אבא ואמא סופי בקרו אותנו בהובוקן. בפעם האחרונה. אף אחד מאיתנו לא ידע שזו הפעם האחרונה באותו רגע. אבא היה כבר טכנית חולה, אבל אנחנו לא ידענו . אני עד היום זוכרת את התחושה. בחוץ חום אוגוסט חם ומהביל של החוף המזרחי. לחות. זיעה. שמש יוקדת. הבית סגור. המזגן בשיא. הילדים משחקים. אני באמבטיה. הסיידר האלכוהולי לייד. בקבוק שיצא מהמקרר, ופגש באותה לחות בלתי נסבלת, להוליד אגלי מים קטנטנים.

אבא ואמא סופי בדירה איתנו, קוראים, מבשלים. משפחה. סבאסבתא בביקור. והיה לי כל כך נעים. שיש לי מישהו שדואג לי, בהגדרה דואג לי. באותה תקופה הכרתי את מארק קוזאלק, אותו פואט מזוכיסט, סאדיסט רגשי. אחד השירים שיצאו באותה תקופה תחת עטו היה Brothers. על אביו ו8 אחיו. ובשיר הוא אומר את אותם מילים שידעתי, בתחושת בטן. הבנתי. הבנתי שהכל עניין של זמן.שעון החול מעל ראשי שוב התהפך .

and my dad
he is still around
and I'll miss him like hell
when I can no longer hear the sound
of his voice
giving me advice and
tellin' me the latest news
when we can't sit around and watch old reruns
 

יש אנשים שנולדים עם געגוע מתמיד. אני כזו. אבא, אמא, זורקים בתוכי עוגן, לחזק ולקבע את אותו געגוע. כל חיי ברחתי מהם, וברגע שעזבו אותי, הבנתי את גודל הטעות. ולמוזיקה שאני אוהבת יש סאונד כזה. של משהו שקרה בעבר, ולא יחזור. גם אם הוא לא קרה לי, הוא קרה, והוא לא יחזור. רגע שהיה ונעלם. נעורים, אהבה, רגש, רגע בין אנשים. לברנרד סאמנר יש את הקול הזה, של געגוע, וגם למארק קוזאלק. כמיהה למשהו רחוק ותמים ובלתי מושג יותר. אי פעם. לנושא של השיר הזה אין קשר לפוסט. אבל לסאונד, ולגיטרה, יש. בעלי אותו געגוע ירגישו.

"אבא?"

ובאותה נשימה. החיים עוברים. החיים מתקדמים. מי אנחנו אם לא סך אותן חויות מיוחדות. ולזכות לחיות לצד אנשים חד פעמיים שכאלו, זו זכות. זו זכות.

 

 

אופיר

אחת לחודש ביום חמישי, בהכנה ליום שישי שהינו טעון לא פחות, סחוטה מהשבוע, אני מתיישבת מול הפייסבוק עם כוס יין (אוקי, שלוש) וממררת על מר גורלי בגלות הרחוקה, ללא אם ואב. יש בי געגוע מתמיד ועד היום אני לא יודעת אם הוא למקום מרחק 10 שעות טיסה, או למקום מרחק 20-30 שנה אחורה שבו הייתי ׳הילדה של׳. באחד מלילות חמישי האחרונים, הבית שקט, מכונת הכביסה מסתובבת, קראל בפוקר, הילדים ישנים. ולי יצא לצ׳וטט עם אופיר. את אופיר אני מכירה כבר 20 שנה, בעיקר מתקופת הצבא, דרך חבר משותף. יצא לנו להפגש פה ושם ושם ופה כשגרתי בארץ, אנחנו חברי פייסבוק שכאלה. בתשובה לשאלה הסטנדרטית ׳מה שלומך׳ קיבלתי את התשובה הלא סטנדרטית שככה ככה, ושאמו נפטרה לפני כחודש. היא בחרה לסיים את חייה בשוויץ לאחר שהבינה את השלב שבו נמצאת במחלת הסרטן שחזרה לגופה. המומה ונוטפת דמעות, הלכתי לבדוק את הפרופיל של אופיר, שם גיליתי תעוד אמיץ, יפה, מצמרר, של אשה חזקה מאין כמוהה, שבוחרת בדרך הלא קונבנציונלית, להגיד את המילה האחרונה, על כל המשתמע מכך.
היו שם תמונות של אופיר ובן זוגו במסע הפרידה ממנה בשוויץ, הנה הם במסעדה, במטוס. ברחוב. כביכול תמונה קונבנציונלית של משפחה יחד בטיול לאירופה, אך למעשה, תיעוד נדיר ומדוייק של המילה ׳משפחה׳ ו׳אהבה׳. של ׳שבעה׳ שנערכת בעוד הנפטרת בחיים. בין התמונות היתה תמונה אחת שעד לרגע זה לא עוזבת אותי, תמונה שמגדירה מחדש את המילה ׳עוצמה נפשית׳.
אמא של אופיר עומדת בחלקת יער. ראשה מורכן למטה, בהירהור רחוק, או אולי בהשלמה עם החלטה. ג׳ינג׳ית עם תלתלים, משקפיים. היא אשה נמוכת קומה, רזה, קטנה. עמידתה איתנה. ידיה בכיסים בהחלטיות ובהשלמה. גודלה הפיזי הוא ההיפך המדויק לעוצמתה וגודלה ׳בחיים׳ – העצים זקופים מסביבה, מצדיעים לה, עומדים לה דום. הטבע, שמבין ומוקיר את החלטתה לסיים את חייה בעצמה, עומד בפניה דום. אשה קטנה, נמוכה, רזה, וחוזקה הנפשי מתעלה אף על אמא טבע. הנה היא, אפילו הפיקסלים של העמוד הזה לא יכולים לעמוד בפניה. לאופיר היתה הזכות להכיר אותה. אני מצטערת שלי לא הייתה.
10407814_10153523149265410_2618920323740305255_n

שיחות עם המוות

לפעמים זה הרגיש לי קצת כמו הזיה.
יושבים מול אדם אהוב, שנאכל מול עניינו באכזריות על ידי מפלצת המוות
ממש מולנו –

וכאילו ישבתי לשתות קפה עם מלאך המוות בעצמו. כבר לא ידעתי מי פה בחדר איתנו.
׳אז מה נשמע?׳ אני שואלת אוחזת בחוזקה בכוס קפה , יד רועדת, משקשקת כוס עם צלוחית
והוא פורש ידיים לצדדים, לוקח נשימה עמוקה, העיניים כבר ריקות ואכולות – ׳הסוף כבר כאן׳ הוא אומר. ומלאך המוות שלידו ושכבר בו אוחז בעדינות באגודל ואצבע בידית הכוס – הזרת מצדיעה כיאה לתרגול של מיליוני שנות נימוס – ושומט את כתפיו ׳מה לעשות׳ וגם ׳ככה זה׳.
טוב. שתיקה.
׳סליחה?׳ אני מנסה להיות נימוסית ׳אולי תעזוב לו את התאבון?׳ אני שואלת בעדינות. ׳ זה הדבר הכי חשוב לו. ולנו. התאבון שלו חשוב מאד לו ולנו׳ לא, הוא לא מקשיב אדון מוות, שקוע בעצמו ברעב שלו.
קיוויתי שיקום וילך כי אולי יש לו פגישה אחרת. לא, הוא החליט להשאר. ולהשאר. ולהשאר.

death

החסר גדול מסך חלקיו

במקור מהבלוג 'פן ותלתלים'.


אזכרה.

אני שונאת את זה שבגיל 31 הבנתי שגעגוע זה דבר ממשי, כואב וקורע. נכון שלא היית אמא שלי אבל הריק שהשארת בחיי הוא כל כך גדול שאני מרגישה הרבה פעמים שהתייתמתי בעצמי…

מחר בבוקר כולם יתכנסו במשכנך החדש ורק אנחנו נספור טיפות גשם על החלון בסיאטל. ואם הייתי שם, כנראה שהייתי שותקת. או בוכה בשקט. הרי אבן קטנה על שיש קר לא יכולה לדבר על מה שכואב באמת. ואולי אם הייתי שם לבד הייתי מספרת לך שאנחנו מרגישים תקועים. מחכים שמשהו טוב וגדול יקרה לנו אבל פשוט אין לנו את הכוחות לקום ולעשות אותו בשביל עצמנו. שאנחנו מבינים מהמקום הכי מדמם שהכל זמני ושואלים את עצמנו כל הזמן אם אלו באמת החיים שאנחנו רוצים לעצמנו, ומה עוד הילדים שלנו יאבדו בגלל ההחלטות שלנו. שאנחנו גם מבינים שאנחנו לא בני עשרים ושהעוד 7 קילו האלה יהפכו מהר לעוד 17, ושכאבי הגב לא יעלמו מעצמם. ושצריך לדאוג לעצמנו. ושצריך לדאוג לילדים. ושצריך לדאוג לזוגיות. וגם כשלא צריך, אנחנו פשוט דואגים. קיבינימט, אני לא זוכרת מתי לא דאגתי בשנה האחרונה.

והייתי גם מספרת לך שאיתמר כבר נגמל מחיתולים ומוצץ, ושהוא מדבר עברית מדהימה וגם אנגלית ממש בסדר ואפילו ספרדית (ואין לנו מושג מה הוא אומר). שהוא מאד נהנה בגן ויש לו חברים ואפילו חברה 🙂 שהוא זוכר סיפורים שלמים בעל פה ומרכיב פאזל של 100 חלקים אבל גם יודע לעמוד על שלו ורוב הזמן זה ממש קשה. ושאוריה הדאיג אותנו מאד בשנה הזו אבל בדרכו הכל כך מהפנטת הוא פשוט לימד אותנו שיש לו קצב משלו ושכל העולם יחכה לו. הוא התחיל ללכת הגמדאוס. יש לו אינטליגנציה רגשית מפותחת, אני חושבת. אני יודעת שהוא רק בן שנה וחודשיים אבל הוא רגיש לכולנו ויש לו את היכולת המדהימה לחייך בדיוק בזמן. הוא אור גדול.

ושאני כבר לא כועסת. נדמה לי שהבנתי שזה לנצח. שאת לא חוזרת. אבל אני רואה אותך לפעמים, וזה מנחם אותי. אני רואה אותך בכל פעם שאני אופה לחמניות ובכל שקיעה, כאילו את שולחת לנו צבע לחיים וגם אומרת לילה טוב לילדים. אני רואה אותך כשהוילון בחדר השינה זז גם כשהחלון סגור, ורואה אותך מעבר לכתף כשאוריה מתעקש להירדם על הידיים. אני רואה אותך כשקשה לי עם הטנטרומים של איתמר ונזכרת איך תמיד נתת לי את ההרגשה שלהישאר עם הילדים בבית זו מתנה. אני רואה אותך עכשיו יותר מתמיד כי אוריה כמעט בגיל שאיתמר היה כשבאתם לגור לידינו, וכל המשחקים ששיחקת איתו מקבלים פתאום חיים חדשים אבל עדיין אין לי אומץ. פשוט אין לי אומץ לשחק בהם.

אני רואה, ושומעת, ומרגישה אותך בהדלקת נרות ביום שישי, וזה הרגע הכי קשה לי בשבוע, וגם הכי מדהים, כי השארת לי את המתנה שלך, והמתנה שלך הוא המתנה שלי והוא העניק לי עוד שתי מתנות ענקיות. ואני תמיד רוצה רק עוד רגע עם הנרות, להודות לך על המתנה הזו, לבקש ממך סליחה, והכוונה, ושתדעי שאני לא שוכחת ולא מסוגלת אפילו, אבל איתמר כאילו מרגיש את זה ובקול הכי מתוק ורך שלו ניגש לאוריה, נותן לו חיבוק ונשיקה ואומר ″שבת שלום יושי, שבת שלום אבא, שבת שלום אמא″, ואני יודעת שזהו. שאת ″לא מתערבת″ ושאת ″לא אוהבת פרידות ארוכות″ ושעכשיו אנחנו שוב לבד, רק אני והמתנות.

p.txt